תביעת לשון הרע

במסגרת תביעת לשון הרע שהוגשה לבית משפט השלום ירושלים (30127-09-20) ניתן פסק דין ע"י כב' השופטת אורנה סנדלר-איתן לפיו התביעה שהגיש רופא בעל דוקטורט ברפואה ודוקטורט נוסף במדעים כנגד הסתדרות הרפואית בישראל התקבלה. והאחרונה תפצה אותו על סך של 102,00 ש"ח ( 72,000 ₪ בגין שני הפרסומים והוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 30,000 ש"ח נוספים).

התובע, ד"ר יורם פינקלשטיין, אשר הינו בעל דוקטורט ברפואה ודוקטורט נוסף במדעים, התמחה בנוירולוגיה במרכז הרפואי רמב"ם ובביה"ס לרפואה של הטכניון. התובע אף עבד שנים רבות כרופא בכיר וכמנהל היחידה לאבחון נוירולוגי ולטוקסיקולוגיה במרכז הרפואי שערי צדק, וכן כרופא במרכז הארצי לייעוץ רפואי בהרעלות (טוקסיקולוגיה). התובע אף שימש כאחראי שעת חירום למיון בעת אירועים רבי נפגעים בחומרים רעילים בביה"ח שערי צדק. התובע אף עסק בעבודה מדעית במכון ויצמן למדע, וכן בעבודה מדעית ובהוראה באוניברסיטה העברית משך עשרות שנים. זאת ועוד, התובע אף נמנה על חברי הסגל בפקולטה לרפואה באוניברסיטת נדרבליט בארה"ב, בדרגת "פרופסור עמית". כיום התובע אף מכהן כפרופסור אורח (בשנים 2023-2026) בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן גוריון בנגב.

טענות התובע התייחסו לשני פרסומים כנגדו. הפרסום הראשון – הופיע באתר הסתדרות הרופאים מחודש 9.2011  במסגרתו נטען שהתובע עושה שימוש בתואר "פרופסור" שקיבל באוניברסיטת וונדרבליט באופן שאינו ראוי תוך הטעיית הציבור. במאמר המוסגר יצוין, כי ישנה ועדה ספציפית במשרד הבריאות שנועדה למקרים מעין אלה "הוועדה לבדיקת הטעיית הציבור" וכל אדם רשאי להגיש תלונה על הטעיות מעין אלו ואף בעניין מוצרים שמוצגים כתורמים לבריאות אך אינם כאלה.

הפרסום השני – מתייחס לפסיקת ביהמ"ש העליון, התובע לא יוכל לעשות שימוש בתואר פרופסור משום שלא קיבל הכרה לכך ממי מהמוסדות מוסד להשכלה גבוהה בישראל וגם לא ממשרד הבריאות. בפרסום השני נכתב כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, התובע אינו יכול לעשות שימוש בתואר "פרופסור" מאחר ולא הוכר ככזה במוסד השכלה גבוהה ישראלי ואף לא ממשרד הבריאות.

בפסק הדין בית המשפט סקר את היריבות רבת השנים בין התובע לבין יו"ר הלשכה לאתיקה רפואית בהסתדרות הרופאים, פרופ' אבינועם רכס. כך למשל, התובע הגיש בעבר תביעת לשון הרע כנגד פרופ' רכס. ובית המשפט המחוזי קבע כי הפרסום אמנם מהווה לשון הרע, אך לפרופ' רכס עומדת הגנת "אמת דיברתי" ועל כן התביעה נדחתה. בר"ע שהגיש התובע לביהמ"ש העליון נדחתה ונקבע כי התובע אכן אינו רשאי לצרף לשמו את  התואר "פרופסור" אלא אך ורק בשורה השנייה לחתימתו. בעקבות זאת פרסמה ההסתדרות הרפואית את הפרסום השני והדברים הופיעו בתוצאות הראשונות של חיפוש שם התובע ב"גוגל".

במסגרת התביעה, התובע ביקש כי ביהמ"ש יורה על מחיקת פרסומי ההסתדרות הרפואית וכן לפצותו בגין הפגיעה החמורה בשמו הטוב שכן השימוש בתואר פרופסור הסתמך בין היתר על העובדה שבשנת 2021 התובע מונה כפרופ' אורח ע"י הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית. ההסתדרות הרפואית השיבה לטענה זו בציינה כי אין די במינויו של התובע כפרופסור אורח בכדי לאפשר לו להקדים את תואר הפרופסור לשמו, וכי זו שמורה אך ורק לפרופסורים מן המניין.

לאחר שמיעת הצדדים, ביהמ"ש הכריע שחל שינוי נסיבות באשר למעמדו האקדמי של התובע. ועל כן, הפרסום הראשון לפיו עשה שימוש בתואר פרופסור בשל העובדה כי קיבל תואר זה מאוניברסיטה שאינה מוסד אקדמי ישראלי אינו מדויק. ביהמ"ש הוסיף והתייחס אף לפרסום השני, והכריע כי אינו משקף בצורה נכונה את השימוש בתואר "פרופסור" כיום וכך נכתב:

"פגיעתו הרעה של הפרסום בשמו הטוב של התובע מתמשכת והולכת, ללא שנגרע ממנה דבר, וזאת חרף שינוי הנסיבות שחל במעמדו האקדמי המוכר של התובע בישראל"

ביהמ"ש הוסיף וקבע כי ההסתדרות הרפואית אינה נהנית מהגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע שכן, הגנה זו עומדת למפרסם בתום לב מקום בו – "היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". וזאת כאשר התביעה לא נסובה בעניין מעמדה של ההסתדרות הרפואית כמי שמוסמכת לאכוף כללי אתיקה על רופאים במדינת ישראל, אלא האם יש מקום לקבוע כי גם כעת, לאחר שהשתנו הנסיבות בעניין התובע, עדיין הפרסומים מושא התביעה שהוגשה, שנקבע כי הינם לשון הרע עומדים בהגנות הקבועות בחוק. בית המשפט השיב לכך בשלילה.

ההסתדרות הרפואית אף העלתה טענת התיישנות. אך גם טענה זו נדחתה ע"י ביהמ"ש בקובעו כי הפרסום הראשון מושא התביעה מופיע עם חיפוש שמו של התובע בגוגל. ובהתאם לפסיקת ביהמ"ש העליון (בדעת רוב) פרסום לשון הרע במרחב הציבורי, תוך שהמפרסם או מי שפועל מטעמו יוצר היתכנות לכך שאדם אחר, שאינו הנפגע עצמו, ימשיך וייפגע מאותו הפרסום, מהווה עוולה נמשכת של לשון הרע.

ביהמ"ש הוסיף והפנה לדברי כב' נשיא ביהמ"ש העליון (כתוארו אז) א' גרוניס במסגרת הליך דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך (נבו, 2014):

אחר כל אלה, ומשביהמ"ש שוכנע כי אכן דובר על פרסומי לשון הרע כנגד התובע, הורה הוא על הסרת הפרסומים המכפישים ממנוע החיפוש "גוגל". כמו כן, הורה ביהמ"ש להסתדרות הרפואית לחדול מלשוב ולהפיץ את הפרסומים באופן כלשהו. ובאשר לסעד הכספי – ביהמ"ש הורה על פיצוי התובע בסך של 72,000 ש"ח עבור שני הפרסומים (36,000 שח עבור כל פרסום) וכן הוצאות ושכר טרחת עורך דין על סך 30,000 ₪ נוספים.

לסיכום – בתקופה האחרונה רבים מוצאים עצמם עם יד קלה על המקלדת ומפרסמים חדשות לבקרים פרסומים משמיצים מבלי להניד עפעף ומבלי לחשוב על ההשלכות העלולות לנבוע מפרסומים שכאלה. פסק הדין הנ"ל שניתן כנגד איגוד רציני של רופאי ישראל מלמד ביתר שאת על החשיבות בזהירות פרסומים מכפישים ומבזים, ואת העובדה כי כל פרסום מחייב תשתית עובדתית מוצקה. ולא, המפרסם חשוף לתביעה במסגרתה עלול לשלם עשרות אלפי שקלים כמאמר הפתגם "חיים ומוות ביד הלשון.  יחד עם זאת, ובהתייחס לרשתות החברתיות שם מטבע הדברים הסיכוי לפרסום דברי לשון הרע די גבוה, יש לציין, כי לא כל פוסט/ציוץ/סרטון כנגד מאן דהו מהווים דבר לשון הרע, שכן קיימים הגנות בחוק שמאפשרות את הפרסומים (דוגמת "אמת דיברתי").