מה היא פגיעה על רקע לשון הרע ?
לשון הרע היא עבירה פלילית אשר מקבלת אופי ונפח אחרים בהתאם לערכאה השיפוטית אשר דנה בה, כאשר ניתן למצוא סימוכין לתביעות ומשפטים שנערכו לאנשים עוד בעת העתיקה סביב עניין זה.
לשון הרע מוגדרת כפרסום אמרות או הצהרות אשר יש בהן בכדי לפגוע בכבודו או בשמו הטוב של האדם, כאשר אינן נכונות או שמא נועדו לפרסום בכדי להשפילו ותו לא. עבירות על רקע לשון הרע ו/או דיבה נוסחו על ידי המחוקק גם בישראל לאור חוק איסור לשון הרע – 1965, אשר קבע כי דין העובר על עבירה זו עלול להיות מאסר בפועל של עד כדי שנה אחת.
זאת אף על פי כי במרביתם המוחלט של מקרים אלו נהוג לפצות את מושא האמרות בפיצוי כספי, כמו גם לחייב את מפרסמן הראשוני בפרסום הודעת התנצלות או התנערות מאשר טען טרם לכן, כמהלך אשר תכליתו להשיב עד כמה שניתן מכבודו של הנפגע, כמו גם להצהיר קבל עם ועדה כי אשר נאמר בעניינו אינו נכון.
כיצד נקבע האם אמרה מהווה פגיעה על רקע לשון הרע ?
ישנן שתי אופציות לפיהן נקבעת מידת האשמה של מפרסם אמירה, במקרה של תביעה בנושא עבירה על רקע לשון הרע.
- פרסום הדברים ברבים
- פרשנות סובייקטיבית לתוכנם מצד מושאם
בסעיף הראשון הכוונה היא שבעת פרסום האמירה, דוברה למעשה מצהיר ברבים כי אשר הוא טוען כעת היא דעתו ו/או אמרה אשר הוא עומד מאחוריה ומאחוריה אמינותה, הסעיף השני בעייתי יותר ובעל סייגים רבים, שכן בעבור אותו דבר בדיוק עלול אדם אחד להיעלב ולחוש כאדם שכבודו ושמו נפגעו, בעוד שאחר יראה בכך מחמאה באופן מוחלט.
לפיכך, קבע המחוקק כי מושא האמירה הוא זה שקובע האם בעצם פרסום האמירה עליו טמון גם עלבון, שכן זוהי החלטתו וקביעתו לעשות, כאשר קיים גבול הגיוני אשר מתייחס לבחינת האמרה גם בעיניו של אדם סביר, בכדי למנוע שימוש לרעה בכלי משפטי זה.
האם קיים מועד התיישנות לתביעות שכאלו? ואם כן, מה כרוך בו?
לאור כניסתם של אמצעים טכנולוגיים בשנים האחרונות, כמו הסמארטפונים שתרמו להפצת האינטרנט לכל רחבי העולם ולאור הפיכתן של רשתות חברתיות לנפוצות מאוד כאשר ישנן רשתות אשר בקרבן חברים עד 25% מאוכלוסיית העולם, הונגשה רשות הדיבור לכל החפץ בה במידה רבה.
כמו כן, לאור זאת, בניגוד לאשר היה בעבר כאשר תוכן הועבר בעיקר באמצעים מוסדרים יותר כמו עיתונות כתובה, רדיו, או שידורי טלוויזיה, אשר עברו עריכה והושקעה בהן מחשבה תחילה בטרם פורסמו, באמצעים הפרטיים יכול כל אדם לומר את כל אשר על ליבו ובכל עת.
לכן, עלתה בשנים האחרונות במידה רבה כמות התביעות אשר מקורן על רקע לשון הרע ו/או הוצאת דיבה, כאשר חצאי אמיתות (במקרה הטוב) הופצו לכל עבר כאמת ועובדה גמורה, סיטואציה אשר חושפת את מפיציהן לדין בפני בית משפט.
הסתכלות סובייקטיבית כאבן בוחן לקיומה של אמרה פוגענית
כלומר, בעת פרסום אמירה, למעשה כל אדם יכול לטעון כי סובייקטיבית הוא נעלב ממנה ורואה בה עלבון, כאשר ישנם תחומים אשר לרוב מהווים עילה מוצדקת בעיני בית המשפט אשר נוהג לבחון אותם על פי מבחן האדם הסביר, בו נשאלת השאלה האם אדם מן המניין היה נפגע מאמרה שכזו.
בהמשך לכך, אותם תחומים אשר בגינם קיים קונצנזוס מתייחסים לכאשר מפורסמת הצהרה אשר מלווה לה ניחוח גזעני, כאשר אדם או קבוצה מושמים ללעג בשל שיוכם לקבוצה אתנית, דתית, מגדרית, בעלת משיכה מינית מסוימת, או כל הכללה כלשהי אשר גורסת ביקורת שאינה עניינית או ניתנת להוכחה.
תקופת התיישנות של פגיעה על רקע לשון הרע
התיישנות היא פרק זמן אשר לאחריו לאדם אין עוד עילה לתביעה בגין אותה עבירה בשל העובדה כי חלף זמן מספיק שבמהלכו מצופה היה מהנפגע לתבוע דין.
כמו כן, חוק ההתיישנות קובע כי פרט להתיישנות אודות מקרקעין אשר הינה 15 שנה, בעבור כל תביעה אחרת ההתיישנות עומדת על שבע שנים ממועד ביצוע העבירה, כאשר הזמן אשר ממנו מתחילה הספירה היא מהיום בו קמה עילת התביעה.
לפיכך, כאשר מדובר בתביעה על רקע לשון הרע אשר מקורה באמירה שנעשתה טרם שבע השנים האחרונות, והובאה לידיעת התובע ו/או פורסמה ברבים בפרק זמן קצר משבע השנים אז ישנה עילה לתביעה זו.
חובת ההוכחה על התובע לנוכח חשש מהתיישנות פגיעה על רקע לשון הרע
בנוסף לכך, אילו אדם מעוניין להגיש תביעה על רקע לשון הרע אך הוא מתעתד לעשות זאת בפרק זמן אשר חלף את תקופת ההתיישנות, עליו להוכיח בפני בית המשפט כי אכן מדובר באמרה אשר הינה פוגענית על סמך הסתכלות אובייקטיבית, אך חשוב מכך – כי הפרסום הגיע לידיעתו בשלב אוחר מאשר פורסם בפועל, וכתוצאה מכך אין להחשיבו תחת דין ההתיישנות.
