ביהמ"ש קבע, כי במקרה בו לא ניתנה הסכמה לקבלת דברי הספאם, העובדה שמקבל דבר הפרסומת לא ביקש להסירו מרשימת התפוצה, אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות.
עצם העובדה כי מדובר ב"תובעת סדרתית" אינה מעלה או מורידה לעצם זכאותה לפיצוי ובלבד שבאה לבית המשפט בידיים נקיות ובתום לב (ת"ק 11279-02-24 לבמור נ' ישי-סוכנויות לביטוח בע"מ, 22.8.24).
רקע וטענות הצדדים:
התובעת הגישה תביעה לתשלום 11,000 ש"ח בגין משלוח 9 הודעות פרסומת לתיבת הדואר האלקטרוני שברשותה וזאת ללא הסכמתה מראש ובכתב ומבלי שההודעות כללו את המילה "פרסומת" וזאת בניגוד להוראות חוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 (חוק הספאם).
התובעת הוסיפה לתביעתה גם את מנכ"ל הנתבעת ואחד מבעליה, אשר לטענתה אף הוא נושא באחריות אישית למשלוח דברי הפרסומת.
הנתבעים טענו מנגד, כי התובעת היתה חלק מלקוחותיהם לאור העובדה שבחודש יוני 22' הכינו הנתבעים פוליסת ביטוח אחריות מקצועית והתובעת מסרה להם את כתובת הדוא"ל לשם נשלחו הודעות הפרסומת.
עוד טענו, כי בקשת התובעת להסרה מרשימת התפוצה נעשתה על דרך "השב" לכתובת ממנה נשלחו הודעות הפרסומת ולא בלחיצה על "הסר" או "דווח כספאם" בתחתית ההודעה.
הכרעת בית המשפט:
ביהמ"ש פתח במושכלות יסוד לפיהן לצורך שיגור דברי פרסומת נדרשת הסכמה מפורשת של הנמען וזאת בהתאם לסעיף 30א(ב) לחוק התקשורת.
בדיון שהתקיים בפני ביהמ"ש אישר הנתבע (אחד מבעלי החברה) כי התובעת לא נתנה הסכמתה לקבלת דברי פרסומת, על אף היותה לקוחת החברה.
הנתבע אף אישר כי לא הודע לתובעת שהפרטים שמסרה ישמשו לצורך משלוח דברי פרסומת מטעם החברה וכי.כלל לא ברור אם התובעת הינה בגדר לקוחה של החברה שעה שטופס הצעת הביטוח נושא לוגו של חברת הביטוח "איילון" ולא של החברה ששימשה רק כמתווכת (סוכנות ביטוח כאמור).
ביהמ"ש הוסיף וקבע, כי במקרה בו לא ניתנה הסכמה לקבלת דברי הספאם, העובדה שמקבל דבר הפרסומת לא ביקש להסירו מרשימת התפוצה, אינה מעלה או מורידה לעניין עצם החבות והפנה לאמור ברע"א 2904/14 גלסברג נ' קלאב רמון.
אף הוכח כי התובעת, פנתה לכתובת המייל ממנה שוגר דבר הפרסומת בבקשה להסיר אותה מרשימת התפוצה, ולא לחצה על הלינק במודעה כשטענתה כי חששה מוירוסים, וביהמ"ש שב וקבע כי לא היתה על התובעת חובה לשלוח בקשת סירוב לדברי הפרסומת שעה שכלל לא נתנה הסכמתה לקבלת דברי הפרסומת מלכתחילה.
ביהמ"ש הוסיף וקבע כי אין לקבל את הטענה כי מדובר ב"תובעת סדרתית". שכן החוק נועד לאפשר לתובעים פרטיים להגיש תביעות בגין הפרות מעין אלה ואף מתמרץ אותם להגיש התביעות בדמות הפיצוי בגובה של עד 1,000 שח לכל הודעת פרסומת.
לבסוף קבע בית המשפט שהסוכנות/החברה (לא הוכחה עילה ישירה כנגד בעלי הסוכנות והתביעה נגדו נדחתה) תשלם סך כולל של 3,300 ש"ח עבור 9 הודעות פרסומת ששלחה לנתבעת.
לסיכום – פעם אחר פעם בית המשפט מביע את דעתו על התנהלות עסקים במשלוח הודעת פרסומת לנמענים שלא נתנו את הסכמתם לכך ובהתאם פוסק פיצוי כספי לטובת הנמענים אך נראה שהתופעה של הטרדה במשלוח דברי פרסומת עדיין 'חיה ובועטת'.
כך גם באשר לטענות הנתבעים/המפרים כלפי התובעים כי מדובר בתובעים סדרתיים, אף טענות אלו כפי שניתן לראות נדחות ע"י בית המשפט בקובעו כי מטרת החוק נועדה למנוע משלוח דברי פרסומת מחד, ומאידך, לתמרץ את התובעים לממש את זכויותיהם.
